מכתבו של אילן יצחייק שלא הצליח להגיע לטקס

 

אסתי ויוסי יקרים, משפחה יקרה שלנו

 

איכשהו, לא אצליח להגיע מחר לטקס ההכרזה של הגן על שם נעמה. באופן מפתיע המילואים הוארכו ביום, וגם מחר עלי להיות עם חניכי הקד"צ בצבא.

 

אני מצטער על כך, אולי משום שזו היתה לי הזדמנות לומר לכם פנים אל פנים חלקי מחשבות, זכרונות, הרהורים פרטיים לחלוטין, לשתף אתכם בעוד זווית של נעמה כפי שאולי לא היכרתם. שלא לציין את עצם הצורך להיות שם, לפחות על מנת להוכיח עד כמה מבחינתנו, החברים לעבודה, היא עדיין כאן.

 

אין מהלך יפה בעיני יותר מאשר להנציח את נעמה בשבילים פורחים, צופים אל הים. צבעים ויופי, פרחים ונוף - אולי המאפיין הנכון ביותר של נעמה, כפי שתמיר תהיה שמורה בתודעתי. הלוא בגלל תכונות אלא זכתה אצלנו לכינוי "היפה מחיפה", שברבות הימים, כאשר הייתי צריך להציגה בפני מישהו, או לאזכר את שמה בפורום שלא הכיר אותה, הייתי מפטיר אותו בהיסח הדעת - וכולם כבר היו מבינים מייד על מי אני מדבר.

 

היפה מחיפה הגיעה יום אחד למשרד שלי לרעיון עבודה, כמה שבועות לפני שהתגבשנו להיות מה שמוכר כיום כ-YNET.

 

חיפשנו "קשבים", כלומר חבר'ה צעירים, "סטודנטים" כפי שהגדרנו אותם בשם כללי, שמוכנים לעבוד במשמרות, ו"לכסות" למען מערכת החדשות את הדיווחים החדשותיים השוטפים ברדיו ובטלוויזיה, לוודא שאכן לא פספסנו שום סיפור חשוב.

 

לא ידענו בדיוק מה הם הכישורים המקצועיים שעלינו לדרוש על מנת לקבל אנשים לעבודה הזו, אבל לי כבר היה ברור שבראש ובראשונה אני זקוק לאנשים טובים. הידע בתחום החדשותי כבר יגיע עם העבודה, חשבתי.

 

כשהיפה מחיפה הגיעה לא היה צורך ביותר משלושה-ארבעה משפטים כדי להבין שהיא בדיוק מה שאנחנו מחפשים. אחרי כמה תשובות רציניות, עברנו לחיוכים, אחרי החיוכים לאווירה ידידותית, ואחרי שגילינו ששנינו חיפאים - גם לשיח לוקאל - פטריוטי צפוי.

 

זמן קצר לאחר מכן היפה מחיפה כבר איישה את החדר הקטן והסגור, היחיד עם דלת במערכת שלנו, שהקמנו למען הקשבים. במהלך המשמרות שלה ראינו אותה מעט מאוד, משום שגם אם המשמרת נפלה על יום לא חדשותי במיוחד, מבחינתה לא היתה סיבה להקפיד פחות. סרקה את התחנות השונות, האזינה, הקליטה, תמללה, פרצה מדי פעם אל ה"דסק", שולחן העבודה המרכזי של מערכת החדשות, כדי ליידע את העורכים במידע ששודר ברדיו, ושבה וחזרה אל החדר.

 

מזל שנהגה לעשן. הפסקות הסיגריה שלה היו לי ההזדמנויות הבודדות לראות אותה בפורום נינוח, לא הלחץ עבודה. לרוב היתה עוברת לחדר הסמוך לחדרה, לעשן איתנו ביחד. פעמיים-שלוש באתי והתיישבתי בחדרה לעשן איתה ביחד. השיחות לא נגעו בשמיים, אלא בעיקר בענייני עבודה, חיפאיות, לימודים וכאלה, וגם אם היו קצרות - תמיד היו נעימות, מחויכות, ידידותיות, שנונות. כמוה.

 

כשחיפשנו יד ימין לראש הדסק, כלומר לחזק את מערכת החדשות בתפקידי הפקה וריכוז מערכת, לצדו של עורך החדשות, עלו שמות שונים, וגם הצעות לחפש אנשים בחוץ. אבל אז, במקרה לגמרי, הגיעה היפה מחיפה למשמרת הערב שלה, עברה מולנו, הבטנו אלה באלה, וכאילו זה היה ברור שאם יש מישהו אינטליגנטי מספיק, בעל מוטיבציה ואוריינטציה עיתונאית, עם תושיה ויכולות הפקה - ובכל זאת עדיין נעים ונוח לעבוד איתו - זו רק היא.

 

היפה מחיפה קיבלה את ההצעה, ובשבועות הבאים כבר השתלבה במערכת החדשות, משקיעה כדרכה מאמץ וכוחות נפש לשלוט בכל המהלכים, להוכיח יכולת, להשביע את רצוננו ולנצל את ההזדמנות המקצועית.

 

לא הרבה זמן עבר עד נודע דבר מחלתה. השוק היה עצום.

 

בפעמים הבאות שראיתי אותה במסדרון המערכת כבר היה ראשה עטוי מטפחת ראש, תיק גדול על כתפה, והיא מהלכת די באיטיות בקומת המערכת. מה שלא השתנה היה החיוך, והצחוק הגדול, והמבט האופטימי והיופי. גם ברגעים האלה היא עדיין היתה היפה מחיפה.

 

ואז השתלבה חזרה בעבודה, לפחות לפרק הזמן שהאמינה שעוד תוכל לה, למחלה. הזינה מאגר גדול של טיולים לערוץ התיירות, עבודה מורכבת ורבה. היא עשתה אותה בדייקנות, במאמץ גדול, בזמנה. לא ביקשנו הספקים ביקשנו רק שתמשיך לחייך. והיא, כאילו הבינה, גמלה לנו בחיוכים.

 

יום מותה יישאר איתי. בזכות מיכל, הנשמה הגדולה של המערכת, קיבלנו מידע מלא, שמענו כל פרט, בכינו ביחד.

 

אני יודע שזה עלול להישמע מוזר, אבל המון פעמים מאז קברנו אותה על צלע הכרמל אני רואה אותה פתאום, חיה וצוחקת, דקה וגבוהה, ממהרת כדרכה: בקניון, ברחוב, ובעיקר - כאילו היא חולפת על פנינו בדרכה לחדש הקשבים במערכת.

 

עברו כבר חודשים רבים, ואף ששום דבר לא באמת ינחם אתכם על אובדנה של היפה מחיפה, יש משהו מעודד במחשבה שהיא עדיין כאן אצל הרבה אנשים.

 

חייה של נעמה הצטלבו בחיינו לפרק זמן קצר, ואצלנו היא עברה תקופות שונות, חלק רעות מאוד, אבל אצלי היא נעצרה בצומת ההיא, ביום שבו היכרתי אותה לראשונה, וכך תמיד אזכור אותה.

 

וכמו שאני זוכר אנשים טובים אחרים שהיו קרובים ללבי, אני זוכר אם אותה ומוצא עצמי כמעט מדי יום חושב עליה, עליכם - המשפחה הטובה והיפה והתומכת והזוכרת, ואני מנחם את עצמי, את עצמכם, ואומר לעצמי שגם אם היתה בחיינו רק להרף עין, הרי היא איתנו כאן לנצח.

 

אין לי מילים אחרות, אז רק שתתחזקו בשבילה.

 

אילן יצחייק

עורך המשנה של Ynet

ובעיקר חבר של נעמה ז"ל

****************
לראש הדף

 

 

סיפורה של נעמה | פרידה מנעמה | כתבת הפרידה | תולדות המחלה | כותבים לנעמה | נעמה כותבת |
אלבום תמונות | סרט וידאו | זוכרים את נעמה | כיתבו לנו | גן נעמה
עיצוב: איריס משלי-גרעין