אמא, באזכרה שנה

נעמונת שלנו, ילדה יקרה,

חלפה שנה כל כך קשה והגעגועים אך הולכים וגוברים ואיתם המחשבות שאינן מרפות - ולא רק זאת, רודפות אותי, אותנו - והן מהולות בתהיות רבות כל כך ....

את נעמונת, שהיית ילדה של כולם, ילדה של החיים - נעמונת שלנו, אוהבת, נאהבת, מאוהבת ואהובה - על מי לא ? כל מי שהכיר אותך אהב אותך ורצה בקרבתך. מילות הנועם שלך, הקסם והחכמה, רכזו סביבך ים של חברים.

כמו אתמול בערב ועד השעות הקטנות של הלילה שישבו ודברו רק בך והעלו זכרונות. כל כך מתוקה מלאת עליצות, נותנת ובהנאה, מיעצת ובשמחה, לא עושה חשבון ורק רוצה שלכולם יהיה טוב.

את שנלחמת במחלתך באומץ ובאופטימיות ותיבלת בציניות ובצחוק ששדרו הרבה בטחון - הלכת, לא יכולת עוד, השארת אותנו מיותמים. ידעת לייעץ לאנשים איך להתמודד, ואת גיבורה שלנו לא יכולת מול גורם אחד שהרס כל חלקה טובה בראשך המדהים.

אז אם היית כל כך מושלמת ויכולת רק להועיל, הנה חוזרת השאלה - למה ? למה נלקחת מאיתנו. ואם כבר נלקחת, אז למה באכזריות שכזו ? עשרה וחצי חודשים נלחמת, תשעה מהם בהכרה ברורה שיהיה טוב. הצלחת להסתיר רגעי סבל ושידרת כל כך הרבה אופטימיות שניתקה אותנו פעמים לא מועטות מן היאוש שליווה אותנו מרגע שידענו על מחלתך. אמרנו לעצמנו שאם זו דרך המחשבה שלך אולי את נמנית על אותו פרומיל שמנצל את המחלה הזו.

ושוב אנו שואלים את עצמנו: למה אספו אותך כל כך מהר אל המלאכים, אם יכולת להועיל פה על פני הקרקע ?! כי יש עוד כל כך הרבה לעשות כדי לטהר אווירות עכורות ומעשים מכוערים, ואת היית עושה זאת בקסמך ובחן רב.

יש אומרים שמלאת כאן את משימותייך, ואנו שואלים האמנם? היתכן שתמו ימייך וטרם מלאו לך 25 ?

מסכת חייך קוצרה ואת עוד טרם נגעת באושר העתידי, טרם חווית אימהות שכל כך רצית בה ועוד לא הספקת לממש הצלחות נוספות בתחום כישורייך וגם אינך פה להמשיך חיים רגילים.

אבל את נמצאת בלבנו ואנו נהיה פה איתך ונשרוד כדי להמשיך לזכור ולהזכיר, אנו כאן כדי להתגאות בך.

אומרים שהורים תמיד גאים ומתפארים בילדיהם וכמונו כמוהם. אך בעקבות המציאות המרה שאליה נקלענו, התוודענו לחברים רבים ומדבריהם שנכתבו באתר האינטרנט שהוקם לזכרך ובספר דברי ההספד גילינו עוד תכונות נהדרות ומקסימות ואנו כל כך גאים שהייתה לנו הזכות להיות הורייך, אחייך, חברייך.

היי שלום ילדה יפה שלנו. שמרי עלינו מכל רע ומכל רוע, ואנו ננצור זכרונך בלבנו לעולמי עד.

 
אמא

דורית מנור, אמו של נדב

נעמה שלנו.

לו יכלו מלאכים לספר, היינו מלאי סיפורים.

לו יכלו מלאכים לשיר, ודאי לא היו פוסקים.

לו יכולנו לספר, רק לך, על שנה שחלפה, לא היה נותר לנו זמן.

מה זו שנה ביקום למי שלא סופר יום יום ושעה שעה...

מה זו שעה, רגע, למי שלא רוצה שהזמן יחלוף.

כך עברה לה שנה.

ואנו לא פוסקים לספר, ואנו לעיתים גם שרים,

ממשיכים להיפגש והרבה ניזכרים.

תומכים, ניתמכים, צוחקים ובוכים.

כי אנו אותך מכירים, ויודעים,

כי רק כך את רוצה לראותינו לנצח נצחים.

ואנו לא מאכזבים... וכך ממשיכים.

דורית מנור.