נעמונת שלי.

עברתי שבועיים נוראיים וקשים ובקושי תפקדתי.

זה היה משבר בלתי נמנע שהגיע לאחר שקרן ואני החלטנו להתחתן בספטמבר הקרוב.

המשבר היה בלתי נמנע כי חסרונך הפך להיות הרבה יותר מוחשי. לתכנן את היום המרגש בחיי כשאת לא תהיי שם פיזית עורר בי סערת רוחות.

אני יודע שאם היית כאן איתנו היית בוודאי הופכת את התקופה הקרובה שעד החתונה לדבר כל כך מרגש, אודות ליכולתך לחולל שמחה וריגושים עזים בדרך המיוחדת שלך.

אך את לא כאן וזה חסר, חסר עכשיו יותר מתמיד.

אני מתנחם מעט בעובדה שאת כבר ידעת על כוונותיי להתחתן עם קרן הרבה לפני כל האחרים והדבר הפך אותך לכל כך מאושרת למרות שמצבך היה כבר קשה מאוד.

בעצם אינני יודע איך הייתי יכול להגיע להחלטה כזו קשה בלעדייך (להתחתן? אני?) ללא תגובתך ותמיכתך הנלהבת לצעד זה.

נעמונת,

אני מבטיח לך שהחתונה תהיה מאורע משמח ומרגש לכל המשפחה, על אף חסרונך. ובכך רק אוכל להגשים את חלומך וצוואתך הלא כתובה לחיים טובים ומאושרים.

אני מודה לך כל כך שהספקת לסייע לי לקבל את ההחלטה החשובה בחיי, לשאת לאישה אדם מופלא ומדהים, את קרן.

וברביעי בספטמבר, כשתהיי  שם למעלה מלאך שלי ותצפי באושר בחתונה, תדעי שאת גם איתנו למטה, בתוך ליבנו האוהב.

תודה אחותי,

אוהב, מתגעגע וזוכר לעד

שלומי
24.02.03