מדורית, אימא של נדב  -
 

המתנה שלי

קבלתי אתכם, נעמה ונדב כמתנת יום הולדת לפני ארבע שנים.

עמדתם בדלת ביתנו, אתה ישר מניו יורק ואת, מי שהביאה אותו אלינו.

הכירי זו נעמה.... מרגע זה, אין לי הסבר וגם איני מחפשת, נרקמו חיינו המשותפים, יחודיים, איכותיים, אוהבים, תומכים ומשותפים בכל.

עוד ילדה בבית. וכך עד לשנייה האחרונה בה נפרדנו.

בספרו "המתנה" כותב ספנסר ג'ונסון:

"העבר שלי על מתנותיו יהיה ההווה,

העתיד שלי על מתנותיו יהיה ההווה,

מתנת הרגע הזה המתרחשת בהווה,

היא המציאות היחידה שאני יכול לחוות"

וכך אשאר אני עם מתנתי.

הזיכרון בו אני זוכרת אותך הוא יחודי ונפלא, יש בו הרבה כאב, אבל הגדולה היא להופכו לסיפוק ושמחה, אותו הענקתם לי עד הסוף.

השנה האחרונה, הייתה סבוכה וקשה. לצד המאבק הבלתי מתפשר, נולדו נכדות, היו שמחות, היו בילויים משותפים.... החיים זורמים.

למדתי זאת: אין החזק מנצח, אין החלש מנוצח, הזכות הגדולה היא, לסיים מאבק נאהב, מוקף במשפחה חובקת תומכת, מבינה ולא מרפה, משפחה אצילה. לזכות לחבר כנדב, שמאבקכם המשותף, האהבה ללא גבול והטיפול התומך, היו לסמל ולמופת.

זכות זו ניתנה לך כי היית הילדה המיוחדת במינה.

לנדב ילדי היקר, אותך למדתי להכיר טוב מכל, בשנה האחרונה.

למדתי בשיחותינו הקשות ביותר, והיו כאלה, כי אין כניעה, אין שבירה, אין נסיגה מהחלטות, יש מאבק לניצחונה של האהבה.

המקרר שלכם, המלא פתקאות ממך וממנה, לימד אותי תקשורת אוהבת.

היום את כוכב מאיר בשמיים. זיו עומד בחלון ביתו ויודע להצביע על כוכב ענק שהופיע עם מותך, זוהר בזוהר ייחודי, והוא אומר כי הוא מרגיש שזו את שרואה ויודעת ושומרת על כולם.   כי זו את.

תודה לכל המשפחה הנפלאה שלך, סבתא, אמא, אבא, שלומי וגילה דודי והילדות, קרן, יוכי ופשי, על חלקכם במתנה שהעניקה לי נעמה.

לחברותייך המעוררות הערצה על חברות ללא גבולות, אתן יחודיות.

למשפחתי היקרה, ליואל, ליעל מיקי ורונה, לענת זיו ונועה, ולך נדב ילדי היקר. מתנה זו היא של כולנו. נשמור עליה לעד.

10.6.2002

מדורון קשוב, ידיד המשפחה -
 

נעמהל'ה

הכרנו לפני ארבע שנים ברודוס, על צלחת של שרימפסים ולובסטרים. כבר אז למדתי להכיר ולאהוב אותך, את שמחתך את יושרך ואת הספונטניות שלך.

מאז הצטלצלנו מדי חודש-חודשיים, תמיד בחיוך, תמיד בהומור.

כשחלית ליויתי אותך מרחוק בכאב ובדאגה וצר לי על שלא זכית לחוות את החיים, את האמהות ואת השמחות והצער של היום-יום.

השארת אחריך משפחה נהדרת ומצבור עצום של חברים, שיושבים בחוץ בכניסה לבית, שמעט מאד זכית להנות ממנו.

אני אזכור אותך לתמיד, עומדת שזופה ויפה על חומת אבנים ברודוס, עם חיוך של ילדה ושמחת חיים עצומה.

אהבתי אותך מאד וכ"כ חבל

שלא זכיתי לראות עוד באושרך

דורון קשוב

נעמה ודורון קשוב ברודוס

מאורית -

נעמה 

קשה לי עדין לקלוט איך קורה שככה לוקחים לך את החיים, אני חייבת עכשיו להגיד שתמיד היית דמות כ"כ בולטת ומרשימה והרבה הרבה פעמים ראיתי בך דברים ממש לחיקוי, חכמה, יופי, דרך מחשבה, שמחת חיים וחברות כזאת מדהימה עם טלי. זכורים לי רגעים כ"כ מדהימים מהתקופה שלאחר הצבא, דרום אפריקה וארה"ב, הבאתם לי כ"כ הרבה שמחה אז, את וטלי - כ"כ מדהימות, הצחקת אותי כ"כ אז בדירה, ובכלל את אחת התקופות היפות שלי בחיים העברתי איתך ואני רוצה כ"כ להודות לך על זה, ואני יודעת שגם לך היה נהדר ובכלל שכל החיים היית כ"כ מאושרת ושהיו לך באמת חיים נהדרים, באמת חיים שאני מאחלת שיהיו לכל אחד, המון אנשים כ"כ אהבו אותך, לא נקלט לי איך אפשר לעצור פתאום חיים יפים כאלו, אז נעמה אני נורא נורא אוהבת אותך ואולי היכן שלא תהיי - יש שם איזה פוקון אחרת, ואת נחה שם בשלווה, יושבת ליד האגם ומחייכת את החיוך המקסים שלך, עם סיגריה ביד, מטומטם, קצת לא נעים לי לכתוב אבל נעמה תחכי לנו שם, גם אנחנו נגיע ונתחיל הכל מהתחלה, נצחק על כל החנונים, נשתה, נעשן ואת שוב תהיי כ"כ בולטת, כ"כ מרשימה מצחיקה ויפה ורק אז הכל יחזור להיות בסדר, כי ככה כמו שזה עכשיו זה לא בסדר, לא הגיוני ולא נקלט לי.

אוהבת, מתגעגעת וזוכרת לעולם, אורית.

מהדס -
 

נעמונת

יש לי כל-כך הרבה מה להגיד לך, אבל הכל יוצא כל-כך מבולגן.

את חסרה לי!

כל דקה את חסרה לי יותר. מפחיד אותי קצת להיות לבד כי אז אצטרך להתמודד עם העובדה שלעולם לא אוכל לגעת בך, להריח אותך, להרים לך סתם טלפון ולדבר איתך על כלום ועל כ"כ הרבה.

אני מתגעגעת אליך, לצחוק שלך, לעיניים שלך, למבט, אפילו לאופן שבו החזקת את הסיגריה.

אבל הכי בעולם אני מתגעגעת אליך, למה שנתת לי, מעצם קיומך בעולם, מעצם היותך חלק מהעולם, הפכת אותו למקום כ"כ יפה ופורח, ועכשיו, הכל כ"כ ריק וחסר.

קראתי את המכתבים שלך היום, אין לי הרבה מהם אבל יש בהם כ"כ הרבה. את מודה לי בהם על מה שנתתי לך, את אומרת על כמה את אוהבת ואני לא בטוחה, וכרגע לא זוכרת אם אי פעם יצא לי להגיד לך עד כמה אני אוהבת אותך, כמה את נתת לי, להגיד לך תודה על הזכות המופלאה שלהיות חלק מחייך, להיות חברה. כשגדלים אנחנו בוחרים את החברים שלנו, ואני בחרתי אותך, ואת אותי לפני ארבע שנים. ישבת במכללה ביום הראשון ללימודים, יפה מתמיד, עם סיגריה ביד, ניגשתי אליך ונתתי לך נשיקה ומאז היינו בלתי נפרדות.

שלוש השנים שלמדנו ביחד היו הנפלאות בחיי, והכל בזכותך.

בדרכך הכ"כ מיוחדת, הכ"כ מופלאה הצלחת לקרוא אותי, להעניק לי בשלוש השנים הללו עולם ומלואו, את היא זו שלימדה אותי, חברות אמיתית, חברות של נתינה אין סופית, אהבה אולטימטיבית, רגשית ויכולת להבין אותי ללא מילים. ושוב, המשפט היחיד שעולה לי עכשיו, שאת כ"כ חסרה לי!

אמרתי לנדב, שפעם דברנו על זה שחברות אמיתיות יודעות לפרגן, לשמוח, שכך נמדדים חברים, ביכולת שלהם להיות מאושרים כשאתה מאושר, ולא רק לתמוך שקשה.

ואת, נשמה אהובה שלי, כ"כ ידעת לפרגן, כ"כ ידעת לאהוב, כ"כ ידעת לחבק.

בובה שלי, אילו ידעת עד כמה אני אוהבת אותך, מה את בשבילי, כמה נתת מעצמך והכל עם המון אהבה . . . .

כ"כ רציתי לראות אותך, לנשק אותך, להריח אותך, להגיד לך את כל מה שאני מרגישה כלפיך ולא הספקתי. אני מצטערת, החיים כל כך מתאימים לך, לכל מה שאהבת. את ילדה, אישה של החיים, של צחוק, של אושר, של ציניות, של כ"כ הרבה דברים. ונעמונת, החיים לא יהיו אותו הדבר בלעדייך.

נעמונת שלי,כל כך הרבה פעמים היו לך תהיות,שאלות  לגבי מי שאת, איך את, רצית הגיון, הסבר לכל דבר.

נעמונת שלי, אז הנה התשובה בעיניי - את האדם המיוחד ביותר שהכרתי בחיי, אמרתי לך את זה כ"כ הרבה פעמים ולא תמיד האמנת, את אדם כ"כ יפה מבפנים ומבחוץ, את נשמה טהורה.

אני מאושרת על ארבע שנים מופלאות,

אני מאושרת על שנתת ושאפשרת לתת,

אני מאושרת על רגעי חסד מופלאים איתך ובמחיצתך,

תודה לך,

תודה על שלמדת אותי כ"כ הרבה,

תודה על כך שהענקת, ואהבת והיית שם,

תודה על שנתת לי את הזכות להיות חברה שלך,

להכיר אותך, לגעת בלב,

תודה על הכל

סליחה,

סליחה שלא הספקתי לראות אותך,

סליחה אם אי פעם פגעתי, העלבתי, כעסתי,

סליחה שלא הייתי שם להחזיק לך את היד.

אני מצטערת,

אני מצטערת שכאב לך,

אני מצטערת שלא יכולתי לעזור,

אני מצטערת שסבלת כ"כ,

אני מצטערת שלא היה לנו את כל הזמן שבעולם כמו שחלמנו

והכי אני מצטערת שאת אינך.

זה בטח לא המכתב האחרון שאני אכתוב לך ובטוח שעוד פעמים רבות אני ארים את הטלפון בשיא הטבעיות כדי לדבר איתך על כלום ועל כ"כ הרבה.

ילדה יפה שלי, אילו רק יכולתי לחבק אותך ולהגיד לך עד כמה אני אוהבת

הדס

נעמה והדס ביום חתונתה של הדס

10.6.2002

מטלי קרסו -
 

נעמה,

כבר 4 ימים בלעדייך. אין לך מושג כמה את חסרה לי. אלוהים, אני מתה להרים לך טלפון ולבקש שתבואי כבר כי אי-אפשר ככה, ואני בודדה נורא.

אם היה משהו ודאי וברור ויציב ואיתן בחיי-זוהי את. מעולם, ואני באמת מתכוונת לזה, מעולם לא אהבתי כמו שאני אוהבת אותך - בדיוק כמו שאת, בלי לרצות שאפילו חלק קטן ממך ישתנה.

אז מה עושים בלעדייך? בבקשה תגידי לי מה אני עושה בלי החברה הכי טובה שלי, אהבת חיי, חברת אמת, ללא מסכות, ללא העמדות פנים, עם כ"כ הרבה חיוכים (וגם דמעות מדי פעם . . .) עם כ"כ הרבה בטחון ונאמנות אחת לשניה - מה עושים בלי זה?

כשנסעתי לצרפת, בסוף כתה י"ב, נסעתי ל- 3 חודשים כתבת לי מכתב ובו את מקללת אותי (קצת) ומאחלת לי המון הצלחה וחוויות טובות, אבל יותר מהכל את שואלת אותי - "איך את מעיזה בכלל להשאיר אותי כאן, ל-3 חודשים, בלעדייך . . ." אז נעמונת, איך את בכלל משאירה אותי כאן בלעדייך? עם מי אני אצחק באמת עכשיו? עם מי אני ארקוד ריקודים אדיוטיים למוסיקה של צביקה פיק? עם מי אני אשיר "אבינו מלכנו" ב-2 קולות? למי אני אברח באמצע הלילה? מי יבין אותי באמת. אלוהים, נעמונת, תחסרי לי כ"כ. אני נוצרת ומברכת על כל שניה ושניה בטיול שלנו בדרום אמריקה ובארה"ב. חזרנו, ואני ידעתי שזהו - זה לתמיד! את זוכרת שתמיד היינו מדברות על החברות ביננו (אני עגולה ומתגלגלת בריצת ה60-מ' בראלי מרכז, ואת פצצה מדהימה כבר מכתה ו' שמסכימה ואפילו רוצה להיות החברה של הילדה הכי לא מקובלת בכיתה רק בגלל שנורא הצחקתי אותך כשהרבצתי לך מכות עם מטריה. . .) תמיד התפלאנו - "שמת לב, טלי, שאף פעם לא רבנו?" ככה היית אומרת לי. אז כן נעמה, שמתי לב - על מה לעזאזל אפשר לריב איתך?

היית כזו חברה מדהימה, כ"כ נאמנה לי, כ"כ דואגת ("תעופי כבר מירושלים המסריחה הזו . . .), כ"כ מפרגנת ואוהבת. אני שמחה שידעת מה אני חושבת עלייך, כיוון שיצא לנו לדבר על כך המון - ידעת שאני מעריצה אותך, ידעת שאני אוהבת אותך אהבת נפש, ידעת שאת החברה הכי טובה שלי וידעת שאני אעשה הכל בשבילך.

אבל כשזה הגיע לתקופת המבחן, הסברת לי, ביקשת ממני, שאני אשאיר לך מרחב מחיה - אבל האמת נעמה, אני מצטערת על כל שניה שלא הייתי איתך, למרות שאני יודעת שהמחלה גזלה ממך הרבה כוחות פיזיים אשר נדרשו לביקורים שלנו.

אמרתי לך בעבר ואני אומרת את זה גם היום - אני גאה להיות חברה שלך (וזה נכון - תמיד השווצתי שאת - המדהימה מכולם, היא החברה הכי טובה שלי). השארת בי חלל שאין לו מרפא, חלל שפשוט אי-אפשר למלא, כי את המקום שאת מילאת בי - אף אחד לא יוכל להכנס אליו, כי אין אף אחד כמוך. את זו שהתאמת לשם ובלעדייך זה פשוט ריק.

נעמנת יפה שלי, אני מתפללת לאלוהים שישמור עלייך - הלוואי ותמצאי שם למעלה מקום מושלם כזה, כמו פוקון - הרים מושלגים, שמש חמה, אגמים תכולים ומעיינות חמים. הלוואי ואת מבלה שמה, לפחות כמו שבילינו כאן.

אני נשבעת לך, שיום יבוא ואני אחזור לשם, לפוקון - המקום שתכננו לנסוע לשם ביחד, בירח הדבש שלנו (כמובן שתכננו להתחתן במועדים קרובים, תמיד צחקנו שחבל שאנחנו לא יכולות להתחתן אחת עם השניה . . .) אני אחזור לשם, לפוקון, אטפס על הוויאריקה - ההר הגבוה ביותר באזור, כל שאהיה הכי קרובה אלייך, אפתח בקבוק יין אדום (צ'יליאני כמובן) ואשתה לחייך - לחיי יופייך, חוכמתך, נעימותך וחברותנו; ואת נעמה, תסתכלי עלי מלמעלה בבקשה, ותשלחי לי איזשהו סימן שאת איתי, שאת עדיין אוהבת אותי, שאת עדיין החברה הכי טובה שלי - אני מתחננת, נעמה סימן קטנטן, שאף אחד לא יראה חוץ ממני, כי באמת, בלעדייך אי-אפשר.

ונעמה שלי, תחכי לי בבקשה, כי גם אני אגיע אלייך, ואחבק אותך חיבוק ע-נ-ק-י ואנשק אותך בכל הגוף, ואריח את השיער שלך, ובלי מילים, נתיישב על שפת האגם ונתפקע מצחוק.

שלך לנצח

טלי קרסו, פולקה

9.6.2002

מסמדר -

נעמונת!

אני מחכה שיפול האסימון שיעזור לי להבין, אני נמצאת כאן אצלך בבית ופשוט מתקשה לעכל. אז נכון שהכרנו בסה"כ המון שנים אבל בעצם הכרנו רק 3 - החוויה של שלוש שנים ללמוד איתך, לצחוק איתך, לבכות איתך ולהעביר איך 6 תקופות של מבחנים - אך בעיקר שעות רבות של דיבורים, קשקושים עד בלי די ובעיקר תקופות של טיפוח נשי, ציפורניים, צבע, שערות וכו'.

אני מאמינה שלכל אדם יש תפקיד בעולם ועל אף שסיימת את תפקידך בטרם עת הסתכלתי בהלוויה על כל האנשים שעמדו והתקשו להפרד ממך - ובעצם הבנתי עד כמה הצלחת לגעת בכ"כ הרבה אנשים שהכרת במשך כל השנים.

נעמונת - קשה לי עוד להיפרד ממך - אינני מצליחה למצוא את המילים שיכלו לתאר לך עד כמה עצוב לי וכואב לי, לעיתים אנשים נזכרים מאוחר מידי ופתאום חושבים בדיעבד.

אז ילדה יפה שלי אני מאושרת שהיתה לי את הזכות להכיר אותך ולזכות בכ"כ הרבה רגעים מאושרים איתך, להנות מלהסתכל עליך - ילדה יפה ומדהימה עם אף שהיית כ"כ מאושרת איתו (ושווה את כל הכאבים) להתענג על הידיים היפות והציפורנים המטופחות שלך על העור המלאכי שלך, מהסקסיות שנטפה ממך. הגאון הכלכלי ועם הכתב המשגע, על כל השירים והריקודים, המאכלים המעולים (העוגה בחמש דקות) וריח הכביסה בכניסה לבית, הצעקות על שוקי ואותך נגררת אחריה ברחובות ת"א.

קשה להאמין איך פרח כמוך נקטף - כל מחשבה על זה רק מדגישה את חוסר ההגיון שבעולם. נעמונת אני מאחלת לך שתמצאי את השלווה עכשיו - ותזכרי תמיד שאת חקוקה בליבי.

על כל השנים והרגעים היפים שעברנו, על אותם זכרונות ורגעי אושר - שאני מעלה חיוך ענק בכל פעם שאני נזכרת בהם.

אני כ"כ מתגעגעת אליך - שתדעי שאת חסרה לי ושאני אוהבת אותך

תודה על כל רגע ורגע ועל כל זכרון כיפי איתך

אוהבת המון

סמדר 

מפשי, רוני גיא ויוכי -
 

נעמונת מתוקה

מלאכית שלנו, עברו כמעט 25 שנים כמו פרח שפרח ופרח ולא הפסיק להפיץ סביבו את האור החוכמה, הבגרות הציניות הבדיחות הצחוקים והכיפיים.

כל דבר שהיתה לך נגיעה הצליח בהצלחה מרובה. ופתאום לפני 11 חודשים חלית במחלה הנוראה והקוטלת אבל את כמו לביאה נלחמת עד הרגע האחרון כפי שעשית כל חייך.

עתה כשאת אינך עימנו אנו כואבים את אובדנך אך תמיד תמיד נזכר אותך בליבנו בנפשנו.

יבוא יום מתי שהוא אני מבטיחה שנפגש אי שם ושוב נחזור לימים הטובים והחיוך שמלווה אותך תמיד נחזור ונחייך יחדיו.

היי שלום מלאכית שלנו, שמרי עלינו מהמקום בו את נמצאת.

בליבנו נזכור אותך תמיד, אמיצה, חזקה נחושה בכל צעדיך.

נוחי על משכבך בשלום

יהי זכרך ברוך

אנחנו האוהבים

ומנשקים

פשי, רוני גיא ויוכי

הדודים ובני דודך

15/7/02

משירי מנור -
 

נעמונת,

הספד הוא היפוך של הפסד

הפסד על אדם צעיר

שטרם זכה להכיר ולחוות

את כל מה שהחיים מגלמים

הספד הוא היפוך של המילה הפסד

אנחנו הפסדנו אותך

ליוסי, גילה, שלומי ואסתי

לשמחתי, החיים זימנו לי להכיר את נעמה.

ועל כך אני מודה.

זכרו תמיד, כי נעמה ידעה עד כמה היא אהובה.

מוקפת אהבה.

ואתם, תהיו גאים. גאים בנעמה, שהיתה האחת היחידה.

שירי מנור

10.6.2002

מקרן ססובר -
 

מוש, מוש

כל כך הרבה שנים עברו מאז שהכרנו וזה נראה לי פשוט כל כך טבעי שאת צריכה להיות לידי.

בכל דבר שאעבור, בכל החלטה שאקח ושאני אתייעץ איתך על כל נושא שבעולם.

אני יושבת בחדר שלך, על המיטה שלך, המקום שהעברנו בו את רוב זמננו יחד בתקופה האחרונה.

ניסיתי לתת לך את כל התמיכה שיכולתי ואני באמת מקווה שידעת כמה אני אוהבת אותך וכמה הייתי משוכנעת בזכותך כל הזמן, שהזמן יעבור ואת תהיי בריאה ונמשיך את מסלול חיינו יחד.

אבל הגורל האכזר הופיע וככה נקטף הפרח שלי.

אני יושבת פה ומספרת סיפור אחר סיפור ונזכרת בכל כך הרבה דברים שעברנו יחד.

כל המצב הזה לא נקלט ולא ברור למה 5 בנות צעירות צריכות לשבת יחד ולכתוב לך הספד.

המציאות בגדה בנו ושברה את האופטימיות ושברה יחד עם זה את הלב שלי. כל כך קשה לעקל שאת לא פה ושלא תהיי יותר. אני שמחה שיצא לי לבלות איתך את רוב חיי ושהשארת לי כל כך הרבה סיפורים מצחיקים וחוויות שחקוקות בזכורני.

אני שמחה שיצא לי לתמוך בך בכל התקופה הקשה הזאת ולבלות על ידך כל רגע שהיה לי.

אני מקווה שעזרתי לך ושמחתי אותך כמה שיותר.

אני מאושרת שהכרתי בינך לבין נדב וזה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי.

אני לא אשכח אותך לעולם, את תמיד תהיי איתי בלב ואמשיך לדבר אלייך.

אוהבת אותך עד אין קץ, את אחותי בלב ובנפש .

קרן ססובר

יום הולדת 17, השלישייה הנצחית: נעמה, טלי וקרן

מענבל -
 

נעמונת,

את ואני היינו המנסחות והמתנסחות שבחבורה (זו של הלימודים), ועכשיו קשה למצוא את המילים, או יותר נכון יש כ"כ הרבה מילים לומר וקשה לחבר אותם למשפטים, לפסקאות, למשהו שיש בו איזשהו הגיון. כי אין פה שום הגיון וההבנה מסרבת להגיע והמידע מסרב להתעכל ולחדור למח.

שלוש שנים עברנו ביחד בלימודים. מאותו יום ראשון שראיתי אותך באוטובוס למכללה, תמונה שכנראה לעולם לא תימחה מהזיכרון - ספק ילדה - ספק אישה, באוברול ג'ינס, חולצה אדומה, נעלים אדומות וגומיה אדומה בשיער, ובאותו רגע תהיתי אם ככה נראים האנשים שאיתם אני הולכת להעביר עכשיו שלוש שנים בחיי (את הרי יודעת איזה "מרובעת" אני): ואת יודעת, כי כבר צחקנו על זה הרבה פעמים - שלא תיארתי לעצמי באותו הרגע שאת תהיי חברה שלי. ואני כ"כ גאה לקרוא לך חברה, ואני מודה (לא לאלוהים, את יודעת) על שניתנה לי הזכות לבלות איתך את השנים האחרונות, היפות, הכ"כ קצרות האלה. ילדה יפה, בישיבה מזרחית, הגב זקוף מוטה קדימה, סיגריה בפה ואז מגיע הצחוק המתפרץ שלך - זאת התמונה שעומדת כל הזמן לנגד עיני. את היית הרוח החיה, זו שגורמת לכולנו לצחוק, כי איך אפשר שלא, כששומעים את הצחוק שלך. ויש עוד כ"כ הרבה דברים - שיחות שניהלנו, רכילויות, ההברזות הקבועות, התכנונים המפורטים איך לחגוג כל אירוע לנדב, הצרחות על שוקי, ומה לעשות, כמו תמיד בחיים - גם דכאונות. אי אפשר להעלות כאן הכל על הדף, אבל מה שחשוב ומה שבטוח זה שהם חקוקים בלב - לנצח.

אני כ"כ אוהבת אותך, וכ"כ מתגעגעת, וכ"כ מצטערת. אני מקווה שידעת עד כמה את חשובה לי וכמה רציתי להיות שם בשבילך, והייתי עד שביקשת - לא עוד. וכיבדתי את בקשתך, אבל לעד אצטער שלא הספקתי להיפרד, להגיד כמה אני אוהבת, כמה את מדהימה, כמה למדתי ממך, כמה אין הגיון בעולם ואין צדק!

ענבל

11/06/02

מעומר -

נועימה יקירתי. כך הייתי קורא לך בימים הארוכים והנפלאים, שהיינו יחד. עוברים מהבית שלי לשלך, יושבים עם אסתי במטבח, או בלילות הארוכים שהיית יושבת בסלון עם אמא שלי ועם טלי ואני הייתי נרדם.

נועימה מקסימה - לא היינו בקשר בשנה האחרונה, הכואבת הזו, אבל ממך נשארו לי זכרונות נעימים ונפלאים שלך, כמי שתארו כאן לפני כל אוהבייך ויותר מכל - החיוך המקסים הזה שלך - החיוך התמידי, הזורח כל כך, הקורן, מלוא השיניים והפה - עד לעצמות לחייך הגבוהות, המסותתות, חיוך מהלב, מעמיק פנימה שיצא וזרח לעולם. והצחוק הנפלא שלך המתגלגל, ההיסטרי, ששילבת בו "נחירות" משעשעות שהיו מצחיקות אותך עוד יותר.

אוה מתוקה שלי, כמה יחסר החיוך הזה עכשיו. כמה קשה לי לכתוב מילות פרידה. כמה בכיתי כשהגעתי הביתה אחרי יום השבעה הראשון. יושבים - כאן כולנו אצלך וכמה את חסרה, כמה החיוך שלך נעלם . . .

ומה ימלא את החלל העצום הזה שפערת אצל כולם בלכתך?

נעמונת יקרתי, אני נפרד ממך בעצב גדול ובכאב לב רב, כאב אמיתי על פרח שנקטף. כאב עליך. נוחי בשלום יפתי, אני יודע, פשוט יודע, שאת ממשיכה לחייך בעבור כולנו את אותו חיוך מלא ומקסים ששייך רק לך ולנו.

אוהב, מתגעגע

עומר'קה

10/6/2002

 מקובי -

מטבעי קצת קשה לי להאמין שתוכלי לקרוא את מה שכתבתי פה והאמת היא שאחרי שביקרתי אותך, יום לפני שנסעתי לטיול בדרום אמריקה, כשכבר חילחלה בי האמת המרה כמו רעל אז כתבתי לך מכתב. עברו כבר יותר מ7- שנים ואני, שכל כך אהבת כשכתבתי לך אז, קצת התבגרתי ולכתוב בשבילי נהיה קצת עינוי נפשי. כי איך אפשר לכתוב לאישה אשר נלחמת בשארית כוחותיה ולא מאבדת תקווה? איך אפשר לכתוב לאישה שכבר רואה לנגד עיניה את הסוף וממלאה אותך בקנאה על חוש ההומור והציניות והקסם שלא ניתן לתאר, איך אפשר לכתוב לנערה שכזאת מכתב סיכום??

קרעתי את הדפים, השלכתי לפח ושיננתי 1000 פעמים בראש את מה שהייתי כותב לך אם רק יכולתי . . .

ואם לא תקראי את המכתב אז יקראו רבים אחרים, כאלה שיותר מכירים וכאלה שקצת פחות ואולי קצת יבינו את מה שאת גרמת לי להבין כשהגעתי לפה, לפני 10 שנים ולא ידעתי כלום. . .

החברים מהפנימייה זוכרים את תקופת החברות שלנו כתקופה שבה הייתי ילד-חוץ בפנימייה, מגיע לעתים רחוקות להפגין נוכחות, שומר על קשרים מינימליים ובעיקר, בעיקר איתך. . .

"האהבה הראשונה היא העמוקה ביותר . . ." אמר קת סטיבנס ואת, שהיית האהבה הראשונה שלי לימדת אותי מה זו אהבה. עברו שנים מאז, לי קצת היה קשה להשתחרר מהאקס המיתולוגית שלי ואז הבנתי את הסיבה: מעולם מאז היום בו נפרדנו לא הצלחתי לאהוב אישה כי תמיד עמדה ההשוואה. תאמרו ילדותי, יגידו צא מזה אך היום אני יודע - מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך.

לילדה, נערה, אישה, אדם הכי מדהים שפגשתי בחיי - סליחה שהעולם שלנו הוא כל כך רע שבאמת לוקחים תמיד את הטובים ואם לפעמים לוקחים גם את הרעים אז תמיד זה הטובים שבאים קודם . . .

כל הדברים שכתבו ויכתבו עליך הם אולי רבע פסיק של קוצו של יוד ממה שאת היית באמת.

אוהב, קובי

מקרן אייל -
 

נעמוני . . .

הכרתי אותך בדיוק כאשר את הכרת . . . במחלה.

נכחתי בכל תהליך ההתמודדות, ההידרדרות, הבכי, הצחוק, הכאב . . .

תמיד חשתי שהנה אני צריכה לחזק אותך אבל בכל פעם יצאתי מחוזקת.

מלאת אופטימיות ורצון נלחמת בעוז, לפעמים מתערערת אך תמיד נחושה לנצח ובגדול.

לא אשכח כשאמרת שאת אוהבת אותי כמו אחות ואכן שמחתי לספר לך דברים ולהעזר בעצותייך החכמות שתמיד עשו לי רק טוב על הלב.

וכאשר כל כך קשה לעכל ואת האבדון לקבל צריך להמשיך הלאה בלעדייך, אבל תמיד איתך.

לנצח תשמרי בליבי במקום מיוחד המיועד רק לך.

ואין שום ערב שהכאב יחלוף כי לא חיים לנצח, הנצח לא קיים תדעי העץ נופל,

השיר קמל,

נשאר רק זיכרון!

כבר מתגעגעת,

קרן אייל

מעודד שלו - 
 

נעמה היקרה,

קשה לי לבטא במילים את הכאב והצער עם לכתך, כל כך צעירה, יפה, חייכנית, שמחה, אופטימית.

לא הייתי צריך יותר משלוש שנים כדי להבין ולתהות על קנקנך.

כנראה שלמישהו שם למעלה היו תוכניות לקחת אותו אליו. איזה הפסד גדול לעולם.

זוכר אותך תמיד

עודד שלו

 18.06.02

מפרופ' צביקה רם
בי"ח תל השומר

יש חולים שנוגעים גם בנשמות מחוספסות ויודעות ומכירות סבל כמונו וזכרם נשאר לתמיד.

נעמה היתה כזאת מהפגישה הראשונה והיה לנו הכבוד להשתתף במלחמה האבודה איתה ואתכם.

מכולנו.

Zvi Ram

Professor of Neurosurgery

The Chaim Sheba Medical Center

Tel Hashomer 52621 , Israel

Tel: 972-3-5302650

Fax: 972-3-5354413