 |
|
|
נשימתה האחרונה של נעמה נדמה ביום חמישי 6.6.2002
בשעה 15:15 - וטרם מלאו לה 25. נעמה נלחמה
בגבורה וברצון עז להוכיח שאפשר לנצח את ה-G.B.M
-
הסרטן שקינן במוחה הכול כך מיוחד. אומרים
כי נגאלה מייסוריה - אך לא זה מה שרצתה-ידיה
לא רפו במשך עשרה וחצי חודשים אחרונים
לחייה. כל כך אופטימית הייתה . . . ביום שישי 15 ביולי, 1977 שעה 14:40 - נולדה נעמה
שלנו על רכס הכרמל. היא הייתה בין
התינוקות הראשונים שהגיחו לאוויר העולם
בביה"ח כרמל. נעמה בת זקונים לאסתי
ויוסי, האחות הקטנה של גילה בת התשע ושלומי
בן החמש.
נעמונת עברה את המסלול השגרתי בשלבי
התפתחותה - מטפלת, פעוטון, גן ילדים, ביה"ס
היסודי "איינשטיין" ובהמשך ביה"ס
הריאלי העברי בחיפה - שם גם סיימה לימודיה
בהצלחה רבה במגמה המתמטית כלכלית בשנת
1995. את שירותה הצבאי עשתה כרל"שית מפקד
הפנימיה הצבאית, שליד ביה"ס הריאלי
העברי בחיפה. הגיעה לפנימיה על מנת
להיות חונכת והתעקשה להיות רל"שית תוך
הבטחה שלא תאכזב. נחישותה כבשה את ליבו של
מפקד הפנימייה ועל מינוי זה לא הצטער
מעולם. בדברי ההספד שלו על קברה של נעמה
סיפר על ייחודה ועד כמה תרמה נעמה ללשכתו
וכי עשה בחירה נכונה. לאחר סיום שירותה הצבאי נסעה עם חברתה טלי
לטיול לדרום אמריקה. במהלכו הרבתה להתקשר
הביתה ולהביע התלהבותה מן המראות
המרהיבים היערות, האגמים ומפלי המים
האדירים שנגלו לעיניהן. את כל חוויותיה
תיעדה במכתבים ובעיקר בגלויות שהרעיפה
עלינו. היא נאלצה להקדים את סיום טיולה
בבוליביה היות וחלתה בסלמונלה - אושפזה
וטופלה הרחק מן הארץ כשטלי אינה עוזבת
אותה ולו לרגע. כבר חשבנו להטיסה לארץ
ואבא יוסי יצא להביאה הביתה אך היא
הצליחה להתאושש ויחד עם טלי הגיעו לארה"ב
שם כבר חיכה להן יוסי, אבא של נעמה שפינק
אותן במשך שבוע במלון ומסעדות מפוארים
כמוהם לא ראו בדרום אמריקה. מילות ההתפעלות הראשונות שלה בניו-יורק
היו: "אימא יש אוכל אמיתי. יש שטיחים
במלון, סלט טונה כמו בבית - את מבינה?".
נעמה נשארה עוד חודש ימים בארה"ב
ובילתה עם טלי אצל אחת מחברותיה וזאת
לאחר שיוסי טייל עם שתיהן בוושינגטון
ובמוזיאונים הרבים. כהרגלה הפתיעה אותנו
ביום הגעתה לארץ, יום העצמאות 6:00 בבוקר,
התייצבה בבית - כאשר שיתפו איתה פעולה
גילה בתנו הבכורה וחתננו דודי שנסעו לשדה
התעופה להביאה. לאחר שובה לארץ עבדה בעבודות מזדמנות
והכירה את חברה נדב, אהוב ליבה, שמאז ועד
ליומה האחרון דרכיהם לא נפרדו. זאת הייתה
אהבה יפה ראויה להערצה ומעוררת קנאה ורק
הגורל האכזר הפריד ביניהם. נעמה ונדב עברו להתגורר בת"א שם למדה
במכללה למנהל תקשורת וניהול - והקדישה רב
זמנה ומרצה ללימודים. בשנת הלימודים השלישית התקבלה לעבודה
כקשבת באתר האינטרנט Ynet,
של עיתון ידיעות
אחרונות - שהווה בעבורה התמחות כנדרש
בלימודי תקשורת. מי שראיין אותה ב-Ynet,
אילן, ספר שכל כך הוקסם ממנה שלא היה לו
ספק ולו לרגע לגבי החלטתו לשבצה בעבודה. בתוך תקופה קצרה עברה למחלקת החדשות באתר
והחלה בחפיפה כמפיקת חדשות. הרבתה לדבר
על הקידום בהתרגשות רבה.
בחודש יולי 2001, 3 ימים לפני שמלאו לה 24
נתגלתה מחלתה - ולא יכלה לחגוג את יום
הולדתה. בקשה לדחות לתקופה שתרגיש טוב
יותר. רצתה מסיבת יום הולדת, שמחה ועליזה
כפי שהייתה באופייה. קיוותה שהימים הקשים
שפקדו אותה יחלפו כלא היו. ביופסיות שנעשו בתל השומר ובהדסה עין כרם
קבעו כי הגידול ממאיר (G.B.M).
צילומים ותוצאות הביופסיה הועברו לטובי
האונקולוגיים והנוירוכירורגים בארץ
ובעולם, פרופ' וינק דולנס המפורסם
מסלובניה קבע חד משמעית שאין אפשרות לנתח,
יש לנסות הקרנות וכימותרפיה. תשובות
דומות נתקבלו ממרכזים רפואיים ידועים
לריפוי סרטן בארה"ב, צרפת ובארץ. נעמה החלה בסידרה ארוכה של 30 הקרנות בבית
החולים תל השומר כשבכל אותה תקופה המשיכה
בלימודיה ובעבודתה ב-Ynet.
בחודש אוקטובר השלימה את סדרת ההקרנות
ובאותו יום בו קיבלה את הטיפול האחרון
יצאה כל המשפחה אימא, אבא, נעמה ונדב, גילה
ודודי והנכדות המקסימות אבישג וניצן,
שלומי וחברתו קרן לשבוע בילוי ומנוחה
במחנה נופש בהולנד. ארוחת בוקר משפחתית לשפת האגם כשהברבורים
מסביבנו, גיחות יומיות לאמסטרדם, בריסל
ואנטוורפן כשנעמה ללא לאות עוברת
ממוזיאון למוזיאון ובערב מפאב לפאב, היוו
פיצוי נהדר לתקופה הקשה שנעמה והמשפחה
עברו. לאחר ששבה מהטיול המשפחתי המדהים להולנד
והוברר כי ההקרנות לא הועילו החלה בטיפול
כימותרפי ומעקב רפואי צמוד בהדסה עין כרם.
למרות הטיפולים הקשים וריבוי התרופות
למיניהם כמו סטרואידים שרמת המינון הלכה
ותפחה ככל שהמחלה הקצינה, ועוד מינון
אדיר של תרופות לאיזון המשיכה
במחויבויותיה וסיימה את עבודות הגמר
שהיה עליה להגיש למכללה בשיתוף פעולה
צמוד עם חברתה הטובה הדס, לקראת קבלת
התואר הנכסף בתקשורת. בסתר ליבה קיוותה
שתקבל תואר מצטיינת - זאת הייתה משאלתה
בערוב ימיה. את התואר הנכסף קיבלה המשפחה
לאחר שהלכה מאיתנו. לאורך כל השנה הקשה הזו, תמכו בה בני
משפחתה, נדב וחברותיה המדהימות טלי,
סיוון, יקרת, קרן והדס - וכשהתאוששה חזרה ל-Ynet
והשתלבה שוב בעבודה. פה המקום לציין שב-Ynet
דאגו לה ותמכו בה לאורך כל הדרך ודאגו
שתמשיך לעבוד כפי יכולתה ובהתאם לכוחה.
מיכל היקרה, מנהלת כוח-אדם משכה בחוטים
ועודדה את נעמה בדרך מופלאה ומפרגנת. זה היה באמת הזמן להחזיר לנעמה על מעשיה
הרבים והטובים שעשתה לאורך שנים. תמיד
נתנה לכל מי שזקוק את מה שחשבה שיעזור לו.
הפרגון ההדדי מחזק את הפתגם הנדוש "שלח
לחמך . . . " אותו יישמה מבלי לצפות עתיד
כה מחריד ואכזרי שכילה אותה עד תם. לאחר שסיימה את כל לימודיה ועבודות הגמר, נחלשה מאוד עקב הטיפול הכימותרפי ובקשה
בחודש פברואר חופשה ללא תשלום מהעבודה
ועברה להתגורר בבית ההורים בחיפה, גם
שלומי עזב את תל אביב, את הבית ומקום
העבודה, חזר להתגורר עם נעמה בחיפה ונרתם
לעזרתה בכל, יצא איתה לבילויים, טייל עימה
רגלי וברכב וניהל עימה שיחות נפש ארוכות,
תומכות ואוהבות. גם גילה אחותה עזרה לה מאוד, ליוותה אותה
להקרנות, לטיפולים ונסעה איתה פעמים רבות
למטפל האלטרנטיבי בכפר-סבא בו האמינה
נעמה מאוד מאוד. לקראת חג הפסח בקשה נעמה לנסוע לאחותה
גילה לישוב הקהילתי שימשית בגליל התחתון
שם בביתם של גילה ודודי ובנותיהם הקטנות
והחמודות אבישג וניצן בילתה ונחה
באווירה כפרית שקטה ועשתה את מה שכל כך
אהבה: בישלה והכינה כמעט את הכול
לקראת ליל הסדר הקרב שנערך בביתה של גילה בשימשית יחד עם כל בני המשפחה. עם תום חג הפסח חזרה לבית ההורים בחיפה.
ההתדרדרות החלה ב 13 באפריל, 2002. זה היה
בשבת בביתנו בחיפה. היה שקט בחדרה בשעת
בוקר מוקדמת אחרי שנדב ניסה לתת לה את
הסטרואידים. בשעה 11:00 הוא נכנס למטבח
וסיפר שנעמה מאוד סובלת, וזה לאחר שערב
קודם יצאה לבלות ונהנתה כפי שלא עשתה כבר
מזה זמן רב, מאז יום הולדתו של שלומי שחל
בינואר. הגענו לביה"ח הדסה עין כרם בירושלים (מחיפה)
בשבת אחה"צ - מצבה של נעמה היה גרוע, היא
הייתה שקועה והרופאים אמרו שמצבה לא טוב.
למחרת כינסו אותנו והבהירו שנותרו לה רק
שעות אחדות. למרות שהיו שעות קשות של חרדה,
היא עשתה זאת, התאוששה ובערב יום הזיכרון
בעת הצפירה התעקשה לקום ולעמוד דום. ביום
הזיכרון דרשה להורידה לרחבת ביה"ח
לטקס הזיכרון, כשהיא מחוברת לאינפוזיות,
עמדה דום ובכתה (מי יודע מה התחולל בלבה).
אחרי יום העצמאות, יום חמישי בלילה, חזרנו
לחיפה. כנגד כל ה"ציפיות הסופניות"
שבנו הביתה, נעמה החלה להתאושש כשהיא
מוקפת בצוות של הוספיס בית, חברותיה
הנאמנות ובני המשפחה. היא חזרה ללכת,
הפגינה נחישות במלחמתה במחלה במשך חמישה
שבועות. השבוע האחרון היה קשה. הכאבים לא
הרפו, ראשה היה כבד עליה, שמעה רעשים (רעידות
אדמה - כך הגדירה זאת). המצב היה בלתי נסבל
והתבטא בחוסר אונים וסימני ייאוש. לאחר פגישה אצל פרופ' רם בתל השומר - הוחלט
בכל זאת על ניתוח כנגד כל הסיכויים. זה
היה ב23.5.2002 - כשהכוונה לכרות מן הגידול
כמה שניתן ולתקוף את מה שלא ניתן להתקרב
אליו - בטיפול כימותרפי חדשני. ב26.5.2002 - אושפזה נעמה ולאחר שיחה מעמיקה
עם פרופ' רם השתכנעה שאיכות החיים תשופר,
שהתחושות הקשות של כאבים ירפו ממנה ותהיה
חופשייה יותר. 27.5.2002 - הניתוח
בוצע - המנתחים יצאו
מרוצים ונעמה התעוררה כמצופה. אך את
האופטימיות החליף תהליך נסיגה. כאבים
מאחורי עין ימין, מים בריאות, צורך בתוספת
חמצן, איבוד תחושה ביד ורגל שמאל - ויאוש
הולך ומתעצם של ילדה שתלתה תקוותיה
בניתוח זה - תהליך בלתי נתפס על ידה. כל זה לא מנע ממנה להחמיא לצוות הרפואי
הנפלא של המחלקה הנוירוכירורגית, למן
עובדות כוח עזר ועד לבכיר הרופאים. רק
כשנשארה עם האחיות לבד העזה להביע את
כאביה וייאושה ממצבה. תהליך הנסיגה הסתיים ביום חמישי 6.6.2002, שעה
15:15 עם מותה של נעמונת, הפרח שלנו נקטף. בשבועות
האחרונים הייתה מוקפת בבני משפחתה, חברי
הוריה, חברותיה המדהימות וצוות העובדים
של ה-Ynet
שפקדו אותה כל הזמן הן בהדסה עין כרם, בתל
השומר ובבית. הניתוח שמטרתו הייתה להקטין את הגידול
כדי להקל על הלחץ פינה מקום להתפרצות
אלימה של אותו חלק של הגידול שנותר - ביום
חמישי 6.6.2002, נותרנו כואבים ומיותמים
מנעמה. פרח יקר שלנו. היא נלקחה מאתנו, לא יכלה עוד, נקטפה מאתנו בעודה באיבה.
נעמה ילדה
אהובה נכתב ע"י אמא אסתי 6/10/2002
|